מסוף לאין סוף

"הקדמה לספר הזהר" אות ב

באות ב', ובאות ג' בעל הסולם פותח עוד יותר את השאלות שציינו במאמר הקודם (לחצו כאן למעבר למאמר).
ומונה, 6 חקירות שיעזרו לנו לברר את השאלות ולהגיע לתשובות שיתישבו לנו על השכל והלב יחדיו.

בעל הסולם מאוד מרגיש את הקורא, וחילק את את הכתוב לפסקאות, על מנת שיהיה לקורא סדר עיניים. נדמה, שבכדי לפתח בנו רצון לצלול לעומקם של הדברים, הוא השתדל ליצור לנו חווית קריאה פשוטה ונעימה. בוער בו רצון עז להעביר הלאה את מה שהשיג ונגלה בפניו. הוא לא מוותר על דבר בכתביו, לא על עומקם של הדברים, וגם לא על הקשב שלנו. אפשר לאמר שכשהוא כתב את הטקסטים, הוא שם עצמו בכל רגע בנעליו של הקורא, עד שלפעמים, כאשר עולה בך שאלה מתוך הקריאה, מיד לאחריה, הוא מאין אומר לך, "אני יודע מה חשבת, ואם חשבת את זה, מן הראוי לברר את זה", ואת הברור הזה הוא מעלה על הכתב. אתן דוגמא כזו בהמשך המאמר כאשר תגיע העת.

נתחיל:

ב) ובכדי לברר כל זה בשלמות,
צריכים אנו להקדים איזה חקירות ,
ולא ח"ו (חס ושלום) במקום האסור,
דהינו בעצמותו של הבורא ית' (יתברך),
אשר לית מחשבה תפיסא בו כלל וכלל.
ואין לנו משום זה שום מחשבה והגה בו ית'.

בעל הסולם מדבר כאן על החקירות שהזכרנו קודם, וחשוב לו להסביר תחילה שהן לא חקירות במקום שאסור לנו. וחשוב להבין ש"אסור" זה לא כמו שלימדו אותנו. דהינו, שמדובר בדבר שלא מרשים לנו לעסוק בו ואם בכל זאת נחליט לעשות אותו, ניענש.
וחשוב להבין ש – "עונש", אין משמעות כמו שהורגלנו לחשוב. דהינו, שבעקבות מעשה יגיע עונש.
אלא, העונש הוא המעשה עצמו.
וכעת נתבונן בשני המושגים האלו "אסור" ו – "עונש".

עונש:

ניקח לדוגמא: אדם המכור למתוק.
נכון שבעקבות ההרגל תגיע סכרת, שהיא לכאורה עונש, אבל הסכרת באה מעצם המעשה, והיא לא הגיעה בוואת אחת, אלא בשלבים. זאת אומרת שהיו הרבה "עונשים בדרך", כמו כאבי ראש, או פרקים וכו'. וכשהאדם לא מקשיב לכאב, אז מחויב שיקרה דבר חמור יותר, כדי שהוא יעצור לרגע, ויעשה שינוי על מנת לחזור לאיזון. יוצא, שהאיזון, הוא הדבר הטבעי והשורשי. ככל שהאדם מתרחק מן האיזון, הוא חש יותר סבל. וכגודל המרחק מן האיזון, כך גודל הסבל. זאת אומרת שהסבל, זה כמו געגוע של האדם לחזור לאיזון, לסינרגיה, למצב הטבעי.
דמו את זה לאור וחושך פיזיקלי – כמידת מרחק האדם מן האור, כן מידת גודל החושך. ובאופן טבעי ירצה הוא, להגביר את האור כדי להתרחק מן החושך. המצב הטבעי של האדם הוא טוב מוחלט, וזה הרצון להתמלא תענוג בכל רגע. תחשבו על זה, כשאנחנו מרגישים שמחים, אם נבדוק מה קורה מבחינה כימית בגוף, נוכל לראות שישנו איזון בהורמונים שמופרשים מן המוח, כמו סרוטונין, דופמין וכו'. וכשאנו מפוחדים, עצובים, כועסים, הגוף יוצא מכלל איזון זה. זאת אומרת שאנחנו אלו שמבקשים יותר מהסבל או מהתענוג כאשר אנחנו מרגישים את שאנו מרגישים, ואז הרצון שלנו מושך יותר מההורמונים האלו, והמציאות בחוץ מסתדרת בהתאם, נכון?
אנחנו נמשכים יותר לדברים שמשמחים אותנו או מפחידים אותנו, בהתאם למיקוד הפנימי שלנו.
בעצם ככה אנחנו שותפים לתהליך הבריאה, או כמו שאנחנו מכירים יותר במושג השגור בחברה שלנו "אתה יוצר את המציאות של עצמך" וזו רמיזה קלה שרמזתי כרגע לגבי המהות שלנו שתובהר בהמשך המאמרים מתוך ה"הקדמה לספר הזהר".

אז מה כבר אפשר לחדש במושג "אסור"?
תתבוננו במילה "אסור", כפשוטו.
היא באה מלשון "לאסור". דבר שאנחנו לא יכולים לשחרר כרגע מכיוון שהוא במאסר, כמו אסיר.
ואם תנסה להבין במה שאסור, כאשר אין לך את הכלים להבנה בו, תגיע רק לכל מה שהוא לא הדבר עצמו, דהינו לדמיונות. וכשהאדם חי בדמיונות,ודמיונות אין הכוונה להזיות, אלא להנחת יסוד שגויה,
הוא ינסה לסדר את כל המציאות, כך שתתישב לו עם אותה הנחת יסוד. וכל מה שיפר אותה, יפר מיד את שלוותו, והיצר החייתי שבו יגבר עליו. בגלל זה אנחנו נתקלים באנשי דת או אנשי מפתח בחברה כמו פוליטיקאים ועוד, שכאשר הם מדברים על אהבה, על צדק ועל שלום, ומשהו מפר להם אותם, כמו דעה מנוגדת, אז מתגלה בהם שנאה ורוח מלחמה. ובעצם, זה היפך האמונה שהם מציגים כלפי חוץ. לכן נראה אנשים שתלטנים יותר, ופגיעים ופוגעים. בשם השלום והצדק נוצרו הרבה מלחמות, מכיוון שכל אדם רואה שלום, צדק ואהבה בעיניים אחרות, או ליתר דיוק, אין להם את הכלים ליצירתם.

אז מה בעצם אסור לנו?

בעל הסולם מצטט : "אשר לית מחשבה תפיסא בו כלל וכלל"
שזהו משפט של חז"ל בשפה הארמית,
שפרושו: שאין לנו שום מחשבה שיכולה לתפוס מה זה אותו כוח נצחי שאנחנו קוראים לו – "הבורא".
והוא מוסיף: "ואין לנו משום זה, שום מחשבה והגה בו ית' ".

ומדוע אין לנו בו שום מחשבה ותפיסא?

מכיון שאנחנו רגילים למדוד כל דבר בזמן ובמרחב ודרך חמשת החושים שלנו. זאת אומרת שאנחנו מציירים גבול, בכל מחשבה או תפיסא, והגבול הזה יוצר אצלינו תבנית מחשבתית שמגבילה אותנו מלחשוב, או, אפילו לראות ולחוש משהו מחוצה לה. מזכיר את הסרט "מטריקס", נכון? אם תבדקו, תגלו, שהוא הושפע ברובו אם לא כולו מחכמת הקבלה.
בנוסף אנחנו גם רואים שאין דבר שהוא נצחי, אלא כל דבר הוא זמני, כדוגמת הגוף שלנו ושל כל יצור חי, שסופו להירקב באדמה. גם עונות השנה הן זמניות. היום והלילה הם זמניים.
תחשבו על כל דבר וכל תהליך, ותיווכחו לגלות שהוא זמני.

קחו לכם רגע, ותתבוננו בזה.

…
…
…
…
…
…

אז אם אנחנו מנסים להבין דבר נצחי, דרך חמשת החושים המוגבלים שלנו, ודרך התבניות המחשבתיות שלנו, אנחנו נגיע רק למסקנות זמניות או מוגבלות, שהן לא יותר מדמיונות. שימו לב, אפילו המדע, סותר את עצמו כל הזמן, עם גילויים חדשים שמבטלים את הגילויים הקודמים שתפשנו כמדע אבסולוטי טרם הסתירה.
ואם נחזור לרגע אלינו, ונתמקד בעניין השמחה, שהרי היא דבר נצחי שאין לה גבול, וננסה להבין מתוך אותן תבניות זמניות או מוגבלות, איך להיות בשמחה תמיד, אז השמחה תהיה כל זמן עד שהיא תופר. ואם תאמר שיש אנשים שהם תמיד שמחים. אז אומר לך שכל עוד שהם נאחזים בחמשת החושים ובתבניות המחשבתיות שלהם, הם ככל הנראה לא יותר ממדומינים.

אז במה אנחנו כן יכולים לחקור?

אלא במקום שהחקירה היא מצוה,
דהינו החקירה במעשיו ית'
כמצווה לנו בתורה:
"דע את אלוקי אביך ועבדהו".
וכן אומר ב"שיר הייחוד":
"ממעשיך הכרנוך".

לפי התורה אנחנו מצווים לחקור, ולא להיות ככבשה שהולכת בעדר ללא חשיבה עצמית. או דומה יותר ליצור, בעל בינה מלאכותית. בינה כזאת יודעת להסיק את המסקנה הטובה ביותר, בזמן כמעט אפס, מתוך מאגר מידע עצום. זאת אומרת שאם האדם יתבסס ידע ועל השכל שלו בלבד, אז אין לו סיכוי מול הבינה המלאכותית, אין בו צורך כמעט. ולכן אומרים שבינה מלאכותית עתידה להחליף את האנשים במעגל העבודה, ומזה כולם חרדים, כי מה יהיה איתם, לא יהיה בהם צורך. אבל כל זה קורה כדי לדחוף את האדם הישן להזכר בערך של עצמו ובמהותו, וכשייזכר, הוא יווכח שהבינה המלאכותית מוגבלת אחרי הכל. אבל, האם הבינה האנושית היא דבר מוגבל?
זוכרים את דברי חז"ל מהמאמר הקודם? "יתרון האור מן החושך"?
שם אמרנו שיש שתי דרכים ללמידה, האחת דרך החושך והשניה דרך לימוד ויישום, אבל, בין כך ובין כך נגיע להיזכרות.
בהקשר לימינו, דוגמא טובה להבין זאת: דרך הבינה המלאכותית שתיצור אבטלה וכל הסבל הנלווה, אלימות וכו, עד שהאדם יתייאש מהכוחות של עצמו, ויזעק ממעמקי ליבו לשינוי אמיתי. או דרך לימוד אקטיבי ומחקר פנימי על נשמתו ומהותו של האדם, שדרכו יימשך הלב, ויגיע לשלווה המיוחלת, ולאיזון שאנחנו כל כך חפצים בו.

ואת זה אנחנו יכולים להבין, דרך המעשים של הבורא.
מה הם המעשים של הבורא? בשלב זה בעל הסולם עדיין לא מסביר זאת. אבל אני מבטיח לכם שזה שונה מכל מה שהכרנו היום.

בעל הסולם מציין פסוק בתורה שמבקש מאיתנו להיות חוקרים:
"דע את אלוקי אביך ועבדהו"
כתוב ,"דע". לא כתוב, "תבין" , "תאמין" , "קבל עלייך", אלא כתוב – "דע".
וחשוב להבין, אין מילה שנכתבת סתם בתורה. אם רשום "דע", אנחנו נדרשים לדעת, וליישב את זה על הדעת, בחוש. וזה אומר "נעשה ונשמע". שמעת דבר מסוים? נשמע לך טוב? עכשיו תעשה אותו, תיישם אותו, ותגלה אם הוא טוב באמת. ככה הדבר לא יוכל להתערער אצלך, לא משנה מה, כי הרי מדובר בדבר שהשגת. לא כמו לימודי חכמה, שמטרתם להחכים אותך, ומעשירים אותך בידע שהוא חיצוני לך, אלא מדובר בידע פנימי שקיים בך בחוש, אבל, הוא נסתר אצלך, ממש כמו אדם עם אמנזיה, אשר שכח את אישיותו וצריך להיזכר. הרי אם תלמד אותו על החיים שהוא חי, טרם האמנזיה, הוא פשוט יחיה עם זהות שאולה שהיא לא שלו, על אף שכלפי חוץ ייראה שהוא חזר לעצמו. האם זהות זו לא תוכל להתערער ולקרוס מחדש, ברגע שירצה בחיים אחרים? או בזהות אחרת?
לכן הוא חייב להזכר!, זכרון לבבי, על מנת לחיות באמת את חייו שקדמו לאמנזיה.
וכך גם אנחנו נדרשים לדעת ולהזכר, ובכך נחיה באמת את האמת הזו ולא נהיה מדומינים.

אז איך אפשר לדעת?

דרך המעשים. ובעל הסולם מצטט לנו מ"שיר הייחוד": "ממעשיך הכרנוך". דהיינו, דרך המעשים של הבורא. כן כן, הבורא הוא לא יישות סטטית, שבראה את העולם, השאירה לו ספר הדרכה, ונתנה לו להתנהל כפי רצונו של האדם. הבורא הוא יישות אקטיבית שמקיימת את המציאות וכל דבר במציאות, ובכל רגע ממש.
ואם הוא לא היה מחייה, פשוט לא היה קיום.
קחו לדוגמא את התאים בגוף, שמתים ומתחדשים בכל רגע, ומה היה קורה אם לא היו מתחדשים?

במאמר הבא נמשיך את אות ב' ונצלול לתוך ששת החקירות שבעל הסולם מעמיק בהן.