"יתרון האור מן החושך"
אז למה חשובים הזעזועים בחיים?
איך אפשר להפוך את הרוע לטוב
ולראות שברוע יש טוב אמיתי?
למה שנחווה שואות וסבל?
האם יש בזה טוב?
בהמשך לפוסט הקודם
חשבתי שנכון לשפוך בהירות קלה על העניין.
"וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך"
קהלת פרק ב' פסוק י"ג
צמיחה והתפתחות לא יכולים להגיע מאזור נוחות
האדם תמיד שואף לאזור הנוחות שלו
אזור הכורסא ( אגב כרס מלשון כורסא 😉 )
לכן אם האדם רוצה להתפתח יש לו שתי דרכים:
את הדרך הטובה
ואת הדרך הטובה אבל הפחות נעימה
ביהדות אומרים בדרך תורה או בדרך ייסורים
וכמו שהאדם שואף להתפתח ולצמוח, כך גם הטבע וככה גם האנושות..
אבל, האם האנושות מתפתחת באמת?
לכאורה זה נראה שכן
אם מסתכלים על הטכנולוגיה, כבישים, כלי תחבורה, מוצרי חשמל, אנטרנט, בינה מלאכותית וכו
אבל אם נשים לב, כל הקדמה הזאת גרמה לאדם להשאר במקום,
או יותר מדויק לאמר – להזדקן מהר מאוד בנפש,
לזרוק את השכל ולהשקיע מינימום מאמץ מחשבתי.
התענוג נהיה זמין בשניות, אין כבר מאמץ בשביל להשיג תענוג
וסף הריגוש שלנו הולך וגדל, קשה מאוד כבר להלהיב אותנו, וכתוצאה מזה גם הקשב והריכוז שלנו הולך ונעלם, או אם נקרא לזה בשמו האמיתי – יש לנו תופעת חוסר עניין לציבור.
היום אם משהו לא ירתק אותך מהשניה הראשונה הקשב שלך מתפוגג..
וכשהתענוג נהיה זמין בשניות ולא נדרש עמל להשגתו
ההתמכרויות נכנסו לחיי כולנו
והן מוכרות לנו היטב
כשהתענוג זמין במהירות, הוא גם חלף במהירות
ברגע שאין השתוקקות ותשוקה לדבר מסוים ואין עמל בעבורו, אז גם אין סיפוק ממנו
וכשאין סיפוק , האדם מבקש עוד תענוג ועוד תענוג
כמו שהמכשפות שרו "עד העונג הבא"
גם ברי כתב על זה:
"כי כולנו עבדים אפילו
שיש לנו כזה כאילו
פותחים פה גדול
ומחכים לעונג הבא
כולנו מכורים של מישהו
שמבקש עכשיו תרגישו
פותחים פה גדול
ומחכים למנה הבאה"
הכל זז בקצב מהיר לא פלא שהרבה אנשים סובלים מורטיגו וסחרחורות והמון בעיות נוירולוגיות
שכחנו להשתמש בשריר הזה של המוח, שכחנו ליצור גשרים חשמליים חדשים
הרי יש טכנולוגיה שתעשה בשבילינו הכל ותקצר לנו תהליכים, אז מה ההגיון במאמץ?
וככה גדלים הסבל, החרדות, הדכאונות, הבדידות.
יש גם פחד להשאר עם עצמינו לבד וללא מעש, זה משעמם, וגם רעשי הרקע מתחילים להגיע החרדות צפות, המחשבות הכפיתיות שרצות כמו רוכב שמאבד שליטה על סוסו,
אבל זו בסה"כ הנשמה שמבקשת מאיתנו שקט, ושנקשיב.
ואנחנו הפכנו את השיעמום הזה לקללה, ואת התענוג האמיתי הפכנו לייסורים
ואת הייסורים האמיתיים הפכנו לתענוג
(עולם הפוך, זוכרים?..)
הכל התהפך, ואנחנו התרגלנו והתמכרנו..
אנחנו יודעים מה טוב ונכון עבורינו, ומה אסור והרסני עבורינו
ועדיין אנחנו בוחרים את ההרסני על פני הטוב
יש לנו יצר הרס עצמי..
לדבר כזה אין הגדרות אחרות מלבד:
עבדות או שיעבוד..
בפסח אנחנו קוראים בהגדה
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"
אמנם סיפור יציאת מצריים הוא גם מאורע היסטורי,
אבל אם אנחנו מתיחסים אליו כך, אז פספסנו את הפואנטה
כל הפואנטה היא שנבין שאנחנו עדיין במצריים
ופרעה עדיין שולט בתוכינו
וכל העניין הוא לצאת מהשיעבוד לפרעה – היצר/האגו, לחירות אמיתית.
ולא חירות כמו שכולם מגדירים אותה כחופש
לעשות מה שבא לי
כי כבר דיברנו קודם שמה שבא לי הוא תענוג זמין ומהיר
אלא אנחנו מדברים על חירות.
חירות מהיצר הזה ששולט בנו
"חירות ממלאך המוות"
כי היצר הזה מוביל אותנו להיות מתים בחיינו
אנחנו כרגע לא חיים אנחנו מתקיימים
ויש הבדל בין קיום לבין חיים..
קיום זה למלא את צורכי הגוף, מים/מזון/מגורים/תאוות וכו
כל מה שקשור להשרדות והנאות הגוף
להבדיל מ'חיים' שהם מולידים תשוקה, ושמחה בלתי פוסקת, האדם חי בשליחות ומימוש של פוטנציאל שאיתו הגיע לעולם ואותו מעניק לעולם..
עד כה דובר באדם אחד
אבל כמה אחדים כאלו יש?
כמה מליונים בארצינו ומיליארדים בעולם כאלו יש?
וכשכל אלו לא מסונכרנים עם הטבע והחיים
והם נשאבים לעבדות ולמלחמות ותככים
ואם על דרך הטוב הם לא משתנים והחברה הופכת להיות אגוצנטרית יותר ויותר
אז חייבים זעזוע
זעזוע שיאזן ויחזיר את הסדר על כנו..
וזאת הסיבה, אולי המרכזית ביותר שבגללה אנחנו צריכים את ה"רוע", את הייסורים הקשים שאחנו עוברים היום, כי בלעדיהם מה היה קורה איתנו? לאן הינו מגיעים?
תארו לכם שלא היה קורה כל המאורעות שקרו לנו השנה? וכולנו חכמים, עינינו בראשינו, לאן הינו מגיעים? מה היה קורה איתנו בתור חברה? לאן עוד הינו מדרדרים?
אז הייסורים, והשנה הזאת בפרט, באו לגדוע לנו את כל זה
ולעשות שינוי כיוון
אם לא ברצון שלנו, אז בכפייה..
והם יעוררו אותנו ויחזירו אותנו למוטב
לא למה שהכרנו במהלך חיינו, כי תמיד הינו שרויים בתוך כאוס, פשוט היה יותר סמוי, בשנים האחרונות הוא פשוט מתגלה יותר ויותר
עד שימאס לנו מכל זה, עד שימאס מהיצר השקרי שמספק לנו תענוגים רגעיים ודמיוניים שמובילים אותנו למוות בעודינו מתקיימים בעולם הזה,
ואז יגיע ייאוש אמיתי,
אבל הוא לא ייאוש של צער וכאב שאין לו סוף
אלא ייאוש שהוא ביטוי של רצון, רצון אמיתי לחיים..
מי שיחזיק ויבחר בחיים יזכה לראות עולם של טוב אמיתי
מי שיהיה מכור לייאוש, יאמין לנו ויזדהה איתנו יחווה חושך וצער אינסופי..
שני אנשים יהיו שניהם יחוו את אותה מציאות, אותו עולם, אחד יהיה מלא תקווה והשני יהיה מלא בייסורים
אפשר ללמוד את זה מהמכות שהמצרים קיבלו במצריים
מצרי וישראלי יכלו לשתות מאותו קנקן מים בו זמנית, למצרי יצא דם ולישראלי יצא מים
הכל קורה לפי תודעתו של האדם
האדם הוא שמטה את הכף לזכות או לחובה
ואם שמעתם פעם את המשפט ה"דתי" –
"זיכוי הרבים" או "לזכות את הרבים" זאת הכוונה
כל מה שהפרט עושה משפיע על הכלל ועל המציאות כולה
עד כדי כך יש בכל אחד ואחת מאיתנו ערך אינסופי
וכמו שהמשפט המפורסם של רבי נחמן אומר:
"היום בו נולדת הוא היום בו החליט הקב"ה שהעולם אינו יכול להתקיים בלעדיך"
