בחלק זה נבאר את תוכן המגילה. מי שלא קרא עדיין את הסיפור שלי "מסעו של דורמיטא נְהִירוּ " אני ממליץ בחום לקרוא אותו לפני קריאת הביאור (למעבר לסיפור לחצו כאן).
הפרטים שנבאר בבאור המלא הם:
מקור השמות של דורמיטא ואביו, חורבא , שם משפחתם והמשמעות שלהם.מדוע דורמיטא הלך דוקא במדברמה משמעות המערה ומדוע היא חשוכהמדוע בחרתי את המשפט "דע את עצמך" על גבי התיבה?- תוכן המגילה
- מהו אותו הקול שדיבר ומדוע דוקא מתוך אור גדול? ומדוע האור התמעט לאחר שסיים הקול את דבריו?
- מה משמעות ה"נחש" בסיפור?
- מדוע היה חשוב לי לכתוב שדורמיטא כיבה את האור שדלק ליד התיבה?
- מה משמעות העשיה של דורמיטא לאורך העלילה? ואיך זה קשור לחיים שלנו?
- עניין ה"שינה" של דורמיטא שהוזכרה פעמיים
- מדוע היה חשוב שהנחש יכיש אותו?
- ומה הכוונה "לשלוט בנחש"? ולמה היה אסור להרוג את הנחש?
- מדוע בחרתי דוקא את התמונה של הנבט לסיפור שלנו?
- ולסיום אשתף אתכם בחווית הכתיבה ואיך בכלל נולד הרעיון של המש?
מגילה = גילוי
כאמור בבאור הקודם, לפני שדורמיטא נכנס אל המערה, היה הוא ב"הסתר כפול". וכשקרא את המגילה שבמערה, מיד הוסר ממנו הסתר אחד. המגילה גילתה לו שכאשר יפתח את התיבה יוכל לצאת מההסתר הנותר. אבל זה יקרה רק אם האמת תשמש לו כמצפן, והיא זו שתנחה אותו בדרך, רק אז יתגלה ערך האוצר שמוסתר בה.
בשביל שהאמת תנחה את האדם דרוש אומץ. אין זה אומר העדר פחד. אומץ דורש לעלות מעל הפחד. לא תמיד קל ללכת בדרך של אמת, ולפעמים גם נראה מיותר לדבוק באמת. דמו לכם זאת בשאלה, האם היתם מוכנים לאמר אמת לשוטר בידיעה שאם תשקרו תינצלו מן הדו"ח? כזאת היא האמת, לא תמיד נעימה, אך היא המטרה, גם אם השלכותיה לא תמיד נעימות. הערך שיושג בעקבותיה הוא חירות מפחד משתק ומן השקר.
כשהלב נקי ולא מסתיר דבר, אפשר לשנות ולהתחיל לתקן. בדיוק כמו שלא היתם מתחילים לבנות בניין, על יסודות של בנין אחר. תחילה היה עליכם להרוס ולפנות את ההריסות של הקודם. לחפור באדמה כדי לבנות יסודות חדשים, שעליהם תבנו בניין שלם.
כשהאמת היא נתיב עבור האדם, הכל מתהפך. כל מה שראינו כחושך הוא בעצם אור, ועולם השקר כאילו לא היה קיים כלל. משפט מהיהדות מתאר את זה במילים פשוטות: "עולם הפוך ראיתי".
התפיסה משתנה, האדם מקבל הארה, הכוונה – "ריאליזציה". הוא פשוט רואה וחווה את הדברים אחרת. בדומה לשני אנשים שמביטים על אותו דבר, ואחד אומר זה טוב והשני אומר זה רע. אבל הדבר כשלעצמו הוא לא טוב ולא רע, בעזרת התפיסה האדם נותן תוקף האם הדבר טוב או רע, מר או מתוק, אמת או שקר.
אבל אנחנו לוקחים את זה צעד אחד קדימה. זוכרים שדיברנו על לנפץ תבניות? מושגים של טוב או רע וכו' הן תבניות מחשבתיות שאנחנו מדביקים על דבר מה בחיים. בהתאם לתבנית שנדביק על הדבר עצמו, תשתנה ההרגשה שלנו, ונרגיש טוב יותר. אבל לא לכך התכוון המשורר בסיפור שלנו. אנחנו רוצים להיות ב- חירות מהמחשבה ומהתבניות. כאשר אנו מביטים על דבר מה, הרצון הוא לראות אותו בלי פרשנות, כדי שנוכל לחוות אותו באמת. אם הרגע היחיד שקיים במציאות הוא הרגע הזה, אזי, כשהאדם בתוך מחשבה הוא נכנס לתבנית של זמן, וברגע הזה אין זמן. כאשר הוא תופס דבר מה בתוך בתבנית, אוטומטית הוא נכנס לתוך מחשבה, המחשבה מונעת ממנו להיות ברגע הזה, מכיוון שהיא מכניסה אותו לדמיון, יוצא שכאשר אנחנו מביטים בדבר מה, אנחנו מביטים בתבנית או בפרשנות שהדבקנו על אותו אוביקט, ואנחנו לא רואים באמת את האוביקט כמו שהוא.
למה הדבר דומה?
כשאנחנו מסתכלים על אדם, הוא נראה לנו יפה או לא, בהתאם למה שאנחנו חושבים עליו.
תיזכרו בפעם הראשונה שבו פגשתם מישהו לראשונה . והוא היה נראה בעיניכם יפה. וכשהכרתם אותו, אישיותו התגלתה וראיתם שמדובר באדם ראוותן שמדבר על עצמו יותר מדי ומשוויץ בחייו. מוכר לכם? האם הוא המשיך להיות בעיניכם יפה? או שעצם התפיסה שלכם עליו שינתה גם את החיצוניות שלו בעבורכם?
האם קרה לכם פעם שראיתם מישהו או משהו כמו שהוא? מבלי לתייג אותו או להגדיר אותו?
לזה אני מתכוון שאני אומר שאנחנו רואים את התבנית שהדבקנו לאוביקט מסוים, ולא את האוביקט עצמו. תוכלו בדמיונכם, לשער איך נראה אוביקט ללא תבנית? למשל להזכר ברגע הראשון שראיתם ציפור, לפני שאמא או אבא סיפרו לכם שזו ציפור? כמעט ובלתי אפשרי הדבר. ולשם אנחנו חותרים.
וזה בעצם הבדל בין העצמה אישית, שהיום אוהבים לקרוא לזה "מימוש פוטנציאל" לבין מימוש הפוטנציאל באמת. בהעצמה אישית, אנחנו לוקחים תבנית מחשבתית ומשנים לה את הפרספקטיבה, כך שתייצר עבורינו תבנית נעימה יותר, עוצמתית יותר, אבל עדיין זו תבנית אשר תופסת אותנו בתוך מחשבה, בתוך דמיון.
במימוש הפוטנציאל, אנחנו רוצים לנפץ את התבניות, להגיע לרגע הזה, ללא פרשנות, שיפוט או קיטלוג, ואז נוכל לחוש את המציאות האמיתית שנסתרת מעינינו. ובמצב כזה, הסבל יהיה לנו כידיד, הוא יהיה עבורינו כמצפן, בשיעור שנתרחק מן האמת, יהיה שיעור של הסבל שנחוש, אבל בשונה ממה שהכרנו, הוא פשוט מאיר לנו, מקומות שדורשים תיקון בתוכינו.
מדמה את זה לסיטואציה מהיום יום, כאשר אדם קרוב מכעיס אותנו, אפשר לאמר שהוא "מביא לנו עצבים", אבל במצב שאמת מנחה אותנו, ואנחנו מבוננים מהצד, אפשר לראות שאותו אדם בסה"כ הציף בנו רגש ששולט בנו, שמתעורר במצבים דומים. כך שאותו אדם הפעיל רק טריגר, והיה כמו פנס שמאיר על מכשול שלא הינו מודעים לגביו קודם. אז האם האדם הזה הואר אויב או ידיד? האם הסבל שהרגשנו הוא אויב או ידיד שמאפשר לנו לחוש מקום שדורש תיקון.
נמשיך את זה לאדם ששולח ידו אל האש, אם לא יחוש כאב, ישאיר את היד בתוך האש. אז הכאב הוא אויב או ידיד?
אגלה לכם בשיתוף אישי, שעדיין לא השגתי את זה בחוש כמו שהצגתי כעת, אני עודני בשלבים של אימות העניין. אבל, קיבלתי אינספור נתונים וגילויים משכנעים מספיק כדי להתחיל ולאשש את זה.
כשהאדם זוכה לזכך עצמו עם האמת, הוא זוכה לגאול את הדעת שהיתה שבויה בתוך תבניות מחשבתיות שהתקבעו בתוכו במשך השנים. הוא זוכה להשתחרר ממחשבות, פחדים, וחי את חייו בבטחון ואמונה.
כשהיהדות מדבר על המשיח שיגאל אותנו בקרוב, היא מדבר על זה. לגאול את הדעת שלנו משליטת היצר. משליטת תאוות הגוף, מתרבות ה"בא לי" ומתלות בגורמים חיצוניים כדי לחיות חיי שלווה, נחת ואושר. כשהאדם משתחרר מתלות בגורמים חיצוניים, הוא פנוי להתחיל לממש את הפוטנציאל האמיתי שאיתו הגיע לעולם הזה, מבלי לתת לתכתיבי החברה להחליט בעבורו.
סיכום
מגילה מלשון גילוי.
המגילה בחיינו היא האמונה. כמו שהזכרנו במאמר "מה הקשר לאמונה וגלגלי עזר".
אמונה היא הגשר לידיעה. ברגע שהאדם נחשף לתפיסה מסוימת שאותה הוא רוצה לקבל כאמת, עליו להתאמן באותה תפיסה כדי לגלות האם יש בה מן האמת. את זה הוא עושה על ידי אימון בתפיסה הזו, האימון הוא שמאפשר לאדם לאמת את אותה תפיסה. אמונה אומרת שיש עדיין אמת שלא מבוררת, אמת שעדיין מתושתשת. כאשר האדם אומר שהוא מאמין זה נחמד, אבל זה עדיין אומר שהאמת לא ודאית. אמונה אין משמעותה, לסמוך או לבטוח, אין היא סיסמא כגון – "תחשוב טוב יהיה טוב". כשהאמונה לא מגיע לאימות היא משולה ל"אמונה עיוורת". אמונה היא איננה עניין דתי. אמונה פשוטה יכולה להיות מסוכנת, משום שהיא לא דורשת את אישושה, היא רק מבקשת מהאדם לזרוק את שכלו, וכשאדם זורק את השכל, אפשר לגרום לו בשם האמונה לעשות דברים מאוד מסוכנים.
המגילה מגלה לנו שישנו ארגז כלים שלם שצריך להוציא מן הכוח אל הפועל, והוא לא יכול להשאר בפוטנציאל. היא נותנת לנו כלים שיעזרו לנו להשתמש בתוך מה שחבוי בתיבה. אחרת אם לא נדע להשתמש בתוכן התיבה, הנחש יכיש אותנו ותשתבש דעתינו, כמו שה"קול" אמר לדורמיטא לפני שנגע בתיבה.
התיבה יכולה להיות סם החיים או סם המוות. הכוונה היא שאפשר להשתמש עם ההארה שמגיעה מתוך התיבה לצורכי השכלה, חוכמה,וכבוד. כך האדם נשאר בבורתו. ולא באמת יתפתח מבפנים.
לפי תוכן המגילה, ברגע של ההארה או ריאליזציה, התפיסה מתהפכת. כל מה שהיה לאדם כחושך הופך בן רגע לאור. אין זה מחייב שמצבי החיים ישתנו, אלא רק התפיסה.
שינוי התפיסה, היא לא העצמה אישית, אלא פירוק כל התבניות, עד שמתגלה המהות האמיתית של המציאות אשר משוללת תבניות.
כמובן שאפשר על כל פרט ופרט להרחיב ללא גבול, אך אל דאגה, באתר הזה תפגשו הרבה תכנים שישפכו אור על כל הפרטים, כמה שאפשר.
במאמר הבא נבאר אודות הקול שדיבר אל דורמיטא. מה הסיבה שהקול דיבר אליו דוקא מתוך אור גדול? ומדוע האור התמעט לאחר שסיים הקול את דבריו?
