מסעו של דורמיטא נְהִירוּ – ביאור חלק ח' – "מקל וגזר"

זוכרים את חווית הלימוד שלכם בבית ספר? היתם מגדירים אותה כחוויה טובה? ואיך שיטת הלימוד? שיטה יעילה מבחינתכם? האם היא גרמה לכם ללמוד בכייף? כמה פתיחות הרגשתם בבית ספר להביע את דעתכם? לעשות טעויות? האם הרגשתם מספיק נוח בשביל להפריע בשיעורים? איך התחושה היתה כאשר היתם מגיעים אחרי הצלצול ויחד איתכם היתה נכנסת המנהלת?
אני מניח שרובינו לא נהננו מהשיעורים בבית הספר, לא הבאנו את עצמינו לידי ביטוי כמו שהינו רוצים. ואפשר לאמר שהבית ספר לא כל כך סייע לנו למצוא כיוון בחיים. אפשר להסכים שהשיטה מיושנת ולא מתאימה לנו? חושבים שאם היתה ניתנת לכם ההזדמנות לשנות, היתם עושים זאת אחרת?
אם התשובה שלכם "כן" אז תחשבו שוב. כי אני אומר שהיתם יוצרים בדיוק את אותה גברת כמובן עם שינויים מסוימים, אך המהות לא היתה משתנה. מסכימים? לא מסכימים? על זה נדבר במאמר כעת.
מי שעדיין לא קרא את הסיפור שלי "מסעו של דורמיטא נְהִירוּ" אני ממליץ בחום לקרוא אותו לפני קריאת הביאור (למעבר לסיפור לחצו כאן).

הפרטים שנבאר בבאור המלא הם:

• מקור השמות של דורמיטא ואביו, חורבא , שם משפחתם והמשמעות שלהם.
• מדוע דורמיטא הלך דוקא במדבר
• מה משמעות המערה ומדוע היא חשוכה
• מדוע בחרתי את המשפט "דע את עצמך" על גבי התיבה?
• תוכן המגילה
• מהו אותו הקול שדיבר ?
• מה משמעות ה"נחש" בסיפור?
• מדוע היה חשוב לי לכתוב שדורמיטא כיבה את האור שדלק ליד התיבה?
• מה משמעות העשיה של דורמיטא לאורך העלילה? ואיך זה קשור לחיים שלנו?
• עניין ה"שינה" של דורמיטא שהוזכרה פעמיים
• מדוע היה חשוב שהנחש יכיש אותו?
• ומה הכוונה "למשול בנחש"? ולמה היה אסור להרוג את הנחש?
• מדוע בחרתי דוקא את התמונה של הנבט לסיפור שלנו?
• ולסיום אשתף אתכם בחווית הכתיבה ואיך בכלל נולד הרעיון של המשל?

שמתם לב פעם איך אתם מקבלים החלטות בחיים? איך אתם מגיבים בכל רגע? ואיך אתם עושים את הבחירות שלכם בסגנון לבוש, הנאות ובילויים, חברים, עזרה לזולת, בחירת בני זוג, יחס לזולת ועוד?

לרובינו ההחלטות והתגובות מגיעות בצורה אינסטנקטיבית. אנחנו לא ערים או עדים לתהליך הלא מודע שמתרחש רגע לפני קבלת ההחלטה. למה אני מתכוון?

ניתן כמה דוגמאות:

דוגמא 1:
1. ראיתם 100 שקלים על הרצפה. תרימו אותם או לא?
2. חניתם את רכבכם בצידי הכביש ליד תעלת ניקוז, הבחנתם שזרוק בתוכה 100 שקלים. תנסו להוציא אותם או לא?. ואם מדובר ב 50? 20? 10 שקלים?
3. איבדתם 50 שקלים מתוך ה 100 שמצאתם. איך תרגישו?

דוגמא 2:
ערב אחד אחרי יום מתיש מאוד בעבודה וגם בבית עם המשפחה. החלטתם שאתם הולכים לישון מוקדם מאוד. רגע לפני שאתם נכנסים למיטה, אתם ממש באפיסת כוחות, פתאום טלפון.
על הקו, חבר שגר במרחק 10 דק' נסיעה מכם.
תארו לכם כל אחד מהמצבים הבאים ותקדישו רגע לחשוב מה היתם עושים בכל אחד מהם. דבר אחד חשוב, תנסו להיות ערים ולזכור את השיקולים וההחלטה שלכם בכל אחת מהסיטואציות הבאות:
1. החבר מבקש עזרה להחליף צמיג ברכב שלו.
2. לחבר יש שכן עשיר. לשכן יש פנצ'ר ברכב. והוא מציע 2000 שקלים למי שיחליף לו צמיג. מכיוון שהחבר נמצא בחופשה הוא מציע לכם.
3. החבר מציע שתתחלקו בכסף שתקבלו מהשכן 70% הוא יקבל ואת את ה 30% הנותרים, היתם מסכימים? איך היתם מרגישים בעניין?
4. אם מלכתחילה היה אומר שהשכן מציע 500 שקלים, היתם מגיעים?

*בהנחה ומי שקורא את הסיטואציות והסכומים לא מרשימים אותו, תכפילו אותם עד שתגיעו לסכום שמרגש אתכם ותעברו על הסיטואציות מחדש.

אחרי שעברתם על 2 הדוגמאות עם כל הסיטואציות שבהן, בואו נסקור אותן יחד בקצרה ולאחר מכן נסיק את המסקנות.

נתחיל בדוגמא הראשונה עם ה 100 שקלים.
סיטואציה 1 – הרמתם את ה 100 שקלים בשמחה
סיטואציה 2 – אני מניח שגם אם בחרתם להוציא את ה 100 שקלים ההתלהבות היתה נמוכה יותר, לכן אם זה היה פחות מ 100 שקלים סביר להניח שרובכם כבר לא היתם מתאמצים בשביל להוציא אותם. בוודאי הצטרפו לחישובים מחשבות כמו "איך אראה מהצד?" "שווה לי להשקיע את הזמן?" "מדובר בביוב בטח זה מסריח".
סיטואציה 3 – היתה תחושת אכזבה ואולי גם מעבר לזה, אבל… האם שמתם לב שיש לכם 50 שקלים מעבר למה שהיה לפני שמצאתם את ה 100? זאת אומרת אתם עדיין ברווח, אבל התחושה היא תחושה של אובדן והפסד.

נעבור לדוגמא השניה.
סיטואציה 1 – אני מניח שחלקכם מצאו פתרון אחר לחבר מלבד שאתם תעזרו לו. חלקכם, למרות העייפות החליטו לסוע לחבר ולעזור לו. וחלקכם מלכתחילה סינן והעדיף לא לענות לטלפון ;). התחלתם להריץ בראש, כמה אתם מסכנים אחרי היום הזה, ואתם באמת מותשים, וזה בסדר גמור לאמר לא, למרות שהחבר תקוע עם האוטו.
סיטואציה 2 – בטח שכחתם מהעייפות ורצתם לעזור בשמחה. סביר להניח שבמקרה כזה תספרו שגם בלי כסף היתם עוזרים, וזה בשביל שלא תרגישו אגואיסטים ;).
סיטואציה 3 – חלק היו מסכימים וחלק לא, אבל, היתה תחושה של חוסר הוגנות, הרי חבר צריך לפרגן. אפשר לאמר אינטרסנט, אבל האם אתם שונים ממנו?
סיטואציה 4 – כולנו הינו מגיעים בשמחה ובחיוך גדול :). אז איפה כל העייפות נעלמה? ולמה לא הרגשנו כך גם בסיטואציה הראשונה? שמתם לב שמדובר בסכום נמוך יותר מאשר מה שהרווחתם בסיטואתיה 3?

מסקנות:
לפני קבלת החלטה בכל סיטואציה, באופן לא מודע, דימיתם בעיני רוחכם מאזניים.
צד האחד של המאזניים מיצג עבורכם "תענוג" והצד השני מייצג "סבל" או "ייסורים". החישוב פשוט, מקסימום תענוג אל מול מינימום מאמץ. ובאופן תת הכרתי התחלתם להניח על כף המאזניים את כל הנתונים, עד שהכף הכריעה. אם ההכרעה הראתה שהתענוג, במידה ותסכימו לבקשת החבר או הרמת 100 השקלים גובר על הייסורים, ההחלטה היתה להסכים לסיטואציה. אם צד הייסורים היה גובר היתם כנראה באלגנטיות מסרבים, ואפילו מנסים לשכנע את עצמכם למה זה בסדר.
ככה אנחנו מקבלים החלטות בכל פעולה ופעולה. החישוב הזה גורם לנו אפילו לקום מהמיטה בבוקר. לכן, רוב אלו ששרויים בדכאון עמוק בוחרים להשאר במיטה או בספה כי הייסורים על כף המאזניים עלו בפער עצום על התענוג.

זוכרים שדיברנו בהתחלה על מערכת החינוך? זוכרים שאמרתי שאם היתה ניתנת לנו ההזדמנות לשנות אותה, רובנו לא היו משנים את מהותה? כמובן לא במודע אבל אין זה משנה את התוצאה.
ולמה אמרתי את זה?
מערכת החינוך, מעבר למקצועות ולמורים, באופן סמוי מתנהלת ככה ומטמיע בנו את החישוב הזה כאנסטיקנט, אני בטוח שזו לא כוונתם של המורים, אבל זה מה שהם עושים באופן לא מודע.
מערכת החינוך מושתתת על שיטת המקל והגזר, או במילים שלנו תענוג וייסורים.
אם ילד הפריע, הוא מקבל במקרה הטוב תחושה שהוא לא בסדר ובמקרה הרע הוא מקבל צעקות ועונש. וכך גם ההיפך, כשילד התנהג למופת הוא מקבל מילה טובה, מדבקת סמיילי, או פרגון מהמורה.
וכך גורמים לנו לזכרון רע מהתחושה שנוצרת לנו מחוסר ציות ורצון לברוח מתחושה כזאת, לעומת, זכרון טוב מתחושת הציות. ואז הילד מחשב את צעדיו, הוא מתנהג יפה בכדי לקבל הערכה ובכדי לחוש את אותה תחושה נעימה. וחושש להתנהג הפוך מהמתבקש ממנו, בכדי לא לחוש שוב פעם את התחושה הצורמת שהרגיש בעקבות התנהגות כזאת. כמובן, שיש ילדים שבכוונה מתנהגים ההיפך, אבל זו תגובה של ביטוי רגשי שדורש התיחסות במאמר אחר.
כך אנחנו מחנכים את ילדינו, כך אנחנו מתנהגים בעבודה ובכל מקום אחר. החישוב הזה נראה לנו שכלתני וצודק, אבל הוא נובע מתוך מקום אגואיסטי שנועד למלא את הרצון לתענוג. הוכחנו את זה בסיטואציות הקודמות. לא להסכים לעזור זה בסדר, השאלה אם זה מגיע ממניע וכוונה אגואיסטית או לא. לכן, תחילה נדרש להיות מעורב וער לחישוב האנסטנקטיבי שהוטבע בנו מילדותינו. עלינו להיות כנים וישרים עם עצמינו, ואם אנחנו מחליטים לא לעזור לזולת מסיבות הגיוניות, שאלו את עצמכם, האם בעבור כסף או תגמול אחר שאתם חושקים בו, היתם מסכימים לעזור, ככה תגלו את הכוונה האמיתית ותוכלו עם הזמן להתרחק מאגואיזם אל עבר הצד השני, האלטרוטיסטי, שהוא הטבע האמיתי של האדם, ונוכיח את זה בפוסט אחר על "ערכים אוניברסליים".
החישוב הזה ושיטת החינוך של המקל והגזר הם מה שהוביל אותי לטעון ששינוי אמיתי לא נוכל לעשות במערכת החינוך או בכל מערכת אחרת, כמו פוליטיקה וכו', עד אשר נהיה מעורבים בתהליך קבלת ההחלטות האמיתי שמתרחש בתת המודע.

אתם בטח שואלים, איך זה קשור לדורמיטא?

ובכן, דורמיטא כמו שאתם ודאי זוכרים בבאור הקודם החליט לכבות את האור.
רגע לפני שכיבה את האור, גם הוא עשה את החישוב של תענוג וייסורים, הוא ראה שהמאמץ (הייסורים) לקבלת האור, דורש המון כוחות נפש, לעומת זאת כיבוי האור (תענוג) קורה ברגע אחד.
מכיוון שהחישוב היה משוחד ולא מלווה בכנות ואמת, ההחלטה לא הניחה לנפשו ולא זיכתה אותו בשקט, לכן דורמיטא היה מוכרח למצוא תענוגות גדולים, כדי להשקיט את הייסורים מחוסר קבלת האור, ומחוסר ההתמודדות. ואז, הוא החליט לבנות לו בית, שימו לב איזה מאמץ גדול הוא היה צריך להשקיע בשביל להשקיט את ההשלכות מההחלטה שקיבל. וכשהוא כבר התרגל לבית, שהיה בית חלומותיו, הוא הלך להביא את משפחתו, שגם זה מאמץ אדיר, לעבור כברת דרך ארוכה מאוד, לשכנע את משפחתו להצטרף ולחזור כל הדרך בחזרה. וכשהתרגל לזה? שוב היה דרוש מאמץ גדול כמו בניית סירה גדולה, ולאחר מכן מסעות ארוכים שסיפקו תענוג. אבל שום דבר לא מילא את החלל הריק שהיה קיים כתוצאה מקבלת ההחלטה לדחות את האור.
הורגלנו בגלל החישוב הזה ובהשפעת תרבות השפע והטכנולוגיה שקיימת, לבחור כמעט תמיד בתענוג זמין ורגעי שאפשר להשיג אותו במינימום מאמץ, על פני אור גדול שדורש דרך מסוימת שכוללת ייסורים על מנת לזכות בו. מצליחים לזהות מצבים כאלו בחייכם? כאלו שגורמים לכם להיות במרדף אחר תענוג, כמו חופשות, מסעדות, בילויים, רביצה על הספה, התעסקות בסמארטפון ועוד..
וכל זה אנחנו עושים בשביל מה? בשביל להרגיש שמחה, אושר וסיפוק. האם התענוגות האלו, זיכו אתכם ההישג הנדרש? אם התשובה היא כן. שאלו את עצמכם, האם ההישג הזה הוא תמידי או שחולף עם הזמן?
ככה אנחנו חיים את חיינו. בשביל להשיג תענוג אמיתי ותמידי, אנחנו רודפים אחרי תענות זמניים כל חיינו, אבל כמו דורמיטא לא מוצאים את השלווה התמידית. ברגע שהתרגלנו למצב מסויים, הוא כבר לא מרגש אותנו ואפילו מפריע לנו. כך אנחנו מרגישים לאחר שרכשנו רכב שחלמנו עליו או בית שקנינו. תחילה זה שימח אותנו, אך מהר מאוד נגמר הריגוש.
ומה לגבי זוגיות? שנה ראשונה למרבית האנשים, היא כמו חלום שמתגשם, מלאה בריגושים ופרפרים, ולאחר מכן? פתאום צצות כל הבעיות, ואז כבר אין רצון להתמודדות, ולכן, יש הרבה גירושים, בגידות, או נשואים לא מאושרים. הבעיות לא פתאום צצות, הן היו שם תמיד, פשוט החלטנו להתמקד בתענוגות, וכשהתרגלנו, זה הזמן להחליף תענוג. לצערינו רוב האנשים מתיחסים לבן\בת זוג כחפץ שמשתמשים בו תקופה ואז מבקשים להחליף אותו או לשנות אותו. אבל, גם כשהבן\בת זוג משתנים, משהו כבר לא עובד. כי האהבה נגמרה "אני כבר לא אוהבת אותו" שומעים את זה הרבה. אבל, אהבה היא לא משהו שיכול להגמר. מה שקרה זה שעל כף המאזניים הוספנו עוד נתונים של ייסורים, והיצר האגואיסטי לא מסופק, אז אנחנו אומרים שאנחנו לא אוהבים.

זמן לשבור תבניות

עכשיו אחרי שהבנו את עניין המקל והגזר, תענוג וייסורים, בואו נשבור את התבניות האלו ונראה את המושגים כמו שהם:
אפשר לאמר שההיפך משקף את האמת. בחמת הקבלה למדתי משפט מעניין שאומר
"עולם הפוך ראיתי". לא נסביר את המשפט, די לנו רק לקרוא אותו בשביל להבין את ההקשר שלו בנושא זה.
אם מתבונן במושגים שהזכרנו קודם, נוכל לראות שההיפך הוא הנכון לגביהם. אסביר את כוונתי:
הייסורים הם התענוג האמיתי, והתענוג הוא הייסורים.
למה אני מתכוון?
אם נשים לב, לאחר שהשגנו תענוג, מיד מגיעה נפילת מתח או ייסורים, ואז מיד בשביל להשקיט את הייסורים, אנחנו מחפשים אחר התענוג הבא.
ולגבי הייסורים – כשנלך עם הייסורים, לא נדחה אותם ונתמודד איתם, מיד נרגיש תענוג גדול.
ניתן דוגמא:
אתם בהפסקה של שעה בעבודה ויש לכם אפשרות לצאת לריצה, או ללכת עם חבר לארוחת צהריים מפנקת ולא מזינה במיוחד.
אם אתם מחליטים ללכת לארוחת צהריים איך תרגישו כאשר תחזרו לעבודה לאחר שעה?
האוכל יושב לכם בכיבה, אתם מפוצצים, מרוקנים מאנרגיות ועייפים. סביר להניח שלא יהיה לכם כל כך כוח ורצון לחזור לעבוד.
לעומת זאת אם יצאתם לריצה של חצי שעה ואכלתם לאחריה ארוחה מזינה, איך ההרגשה?
אתם חוזרים מפוצצים, אבל הפעם מפוצצים באנרגיות, עירניים מרוצים מעצמכם על ההחלטה שלקחתם.
ההחלטה ללכת לארוחת צהריים מפנקים, היתה נראת תחילה כתענוג. לאחר מעשה הרגשתם ייסורים.
ההחלטה השניה לצאת לרוץ, אולי הרגישה תחילה כייסורים, היה קושי לצאת לריצה ואולי גם במהלכה, אבל לאחריה או אפילו במהלכה, הרווחתם תענוג אדיר ואמיתי.
כמובן שאם אתם אנשי בריאות, סביר להניח שהדוגמא הזאת קלה לכם, לכן קחו אותה למקומות אחרים, שההתמודדות בה מורכבת יותר בעבורכם.
יוצא, שבמקל והגזר, אם נתבונן באותיות, נבחין שהמילה "מקל" כשמה כן היא, המקל, מלשון "קל", מקל על חיינו. ו"הגזר" מלשון גְּזֵרָה, כמו גזרת גורל, בא להכביד או להקשות על חיינו.

מסקנה וסיכום

לא רק שאנחנו עושים חישוב אגואיסטי כאשר אנחנו עושים פעולה מסוימת, אלא אנחנו גם מעלים על כף המאזניים נתונים שהם שקריים והפוכים מן האמת, כמו התענוג והייסורים.
אולי עדיף פשוט להמשיך עם החישוב של כף המאזניים, רק כשהגעתם להכרעה תעשו פשוט את ההיפך.
או פשוט תשנו את הנתונים, ותשאלו את עצמכם, איפה מקסימום התענוג האמיתי בשביל הזולת, ולגבי הנתון השני של הייסורים, תניחו לו, ופשוט אחרי שמצאתם מה ימלא באמת את התענוג של הזולת,תשאלו את עצמכם, איך אני עוזר לו להשיג את זה. לא תמיד זה ידרוש ממכם מאמץ, אבל גם אם זה ידרוש, תעשו את זה.זוכרים קודם שדיברנו על אהבה? אז הבחירה להפוך את הכרעת המאזניים, היא אהבה. כמובן שעל אהבה יש צורך להרחיב רבות, וגם לגביה נדרש מאיתנו לשבור תבניות, אבל נעשה את זה במאמר אחר.
ומה איתי? גם אני קיים וחשוב, לא רק הזולת.
נכון מאוד. לכן, לגבי עצמכם, תעשו אותו דבר, אל תתיחסו לייסורים כייסורים, זכרו שהם התענוג האמיתי. זכרו, שהייסורים האמיתיים מתחבאים מאחורי מה שהגדרנו תענוג, זו עצת היצר, או הנחש בסיפור של דורמיטא ובסיפור חיינו.
לכן, זכרו בפשטות, מאחורי כל "תענוג" מסתתר סבל, ומאחורי כל "סבל" מסתתר תענוג. קחו את זה כחוק טבע.

בבאור הבא נבאר את עניין ה"שינה" של דורמיטא שהוזכרה פעמיים.