דמינו לכם שאתם נמצאים בחדר עם נחש מסוכן שבהכשה אחת שלו היה משתק את גופכם והורג אתכם. האם היתם מעדיפים לכבות את האור כדי לא להיות מודעים אל הנחש? האם עצם כיבוי האור היה פותר אתכם מהסכנה השוררת בחדר? האם דבר זה היה פותר אתכם מן הפחד מהנחש?
עכשיו, דמו לכם את אותה סיטואציה בצורה הפוכה, אתם נמצאים בחדר חשוך, אליו מגיע אדם, ומאיר עם פנס לעבר נחש ומזהיר אתכם מפניו. האם יעלה בדעתכם לשנוא את אותו אדם על שהדליק את האור? האם היתם גוערים באותו אדם על שחשף בפניכם את הנחש?
השאלות האלו, הן שהובילו אותי לכתוב את הסיפור, "מסעו של דורמיטא נהירו". ובבאור הזה נפשט את ליבו של הסיפור וכמובן שנקשר את זה לחיינו. ובהזדמנות זו אשתף אתכם בחווית כתיבת הסיפור.
מי שעדיין לא קרא את הסיפור שלי "מסעו של דורמיטא נְהִירוּ" אני ממליץ בחום לקרוא אותו לפני קריאת הביאור (למעבר לסיפור לחצו כאן).
הפרטים שנבאר בבאור המלא הם:
מקור השמות של דורמיטא ואביו, חורבא , שם משפחתם והמשמעות שלהם.מדוע דורמיטא הלך דוקא במדברמה משמעות המערה ומדוע היא חשוכהמדוע בחרתי את המשפט "דע את עצמך" על גבי התיבה?תוכן המגילהמהו אותו הקול שדיבר ?מה משמעות ה"נחש" בסיפור?- מדוע היה חשוב לי לכתוב שדורמיטא כיבה את האור שדלק ליד התיבה?
- מה משמעות העשיה של דורמיטא לאורך העלילה? ואיך זה קשור לחיים שלנו?
- עניין ה"שינה" של דורמיטא שהוזכרה פעמיים
מדוע היה חשוב שהנחש יכיש אותו?ומה הכוונה "למשול בנחש"? ולמה היה אסור להרוג את הנחש?- מדוע בחרתי דוקא את התמונה של הנבט לסיפור שלנו?
- ולסיום אשתף אתכם בחווית הכתיבה ואיך בכלל נולד הרעיון של המשל?
אז איך נוצר "מסעו של דורמיטא"?
הסיפור "מסעו של דורמיטא נהירו" עלה במוחי דווקא מתוך שאלה. לא היה לי מושג שהשאלה הזו בכלל תוליד סיפור. גם כאשר כתבתי את השאלה הזו וקצת הרחבתי עליה, בידיעה שבערב אשב מול הלפטופ שלי ואכתוב על כך מאמר, לא היה לי כל מושג שזה יהפוך לסיפור.
הכל התחיל בבוקר בזמן נסיעה, כאשר חשבתי על מקרה שקרה יום קודם לכן בין ביתי הגדולה, אופיר בת ה- 8, שכעסה על, עלמא ביתי הקטנה בת ה- 6. במקרה הזה היה ניתן לראות בברור שאופיר הגיבה בחוסר פרופורציה למילים של אחותה. היה ברור שמדובר בטריגר שהניע אותה לכעוס. מקרים כאלו הם מבורכים מאוד ואנחנו לא מחפשים אשמה, אלא, להיפך, זו הזדמנות לברור, תיקון ותפתחות. כשישבתי עם אופיר לאחר המקרה, ודיברנו על מה שהיה, שאלתי אותה איך הרגשת כשעלמא דיברה איתך. היא ענתה לי כעס ועצבים. ואחרי שכעסת עליה, זה הרגיע אותך? שאלתי. היא ענתה בשלילה.
"את מבינה מה עלמא עשתה לך? היא פשוט לקחה פנס והאירה איתו על מקום אצלך שמלא בעצבים. את חושבת שהיתה לה כוונה לעשות לך רע?" היא ענתה בשלילה.
"את רואה" אמרתי לה "עלמא פשוט האירה לך והזכירה לך שאת צריכה להתיחס לעצבים האלו ולא לנסות להשתיק אותם, כי אם את שמה לב, כמו אצל כולם, העצבים האלו מתפרצים והם מציקים לנו ועושים לנו רע" "אבא" היא אמרה "זה כמו שכשכואב לנו אז הכאב הוא טוב כדי שנדע שצריך לטפל בכאב הזה?" "בדיוק" עניתי "גם אם זה לא פשוט, את צריכה לחבק את עלמא ולאמר לה תודה על שהיא הראתה לך שיש לך פה מקום להתפתח וללמוד ממנו".
כמובן שהשיחה עוד נמשכה ודיברנו על עוד דברים שקשורים למקרה. אבל מה ששיתפתי אתכם פה, תפס אותי ועלה בי בבוקר שלמחרת בזמן הנסיעה. שאלתי את עצמי "הרי גם אני, מן הסתם נופל לכעס ולעצבים האלו, ולמה אני צריך להודות על זה, מי אמר שיש לי באמת מה ללמוד מזה? אולי דווקא מי שעיצבן אותי הוא שלא בסדר?" והאמת שזה לא סותר שהאדם שהפעיל בי את הטריגר של העצבים, התנהג בצורה פוגעת, אין זה אומר שאני צריך לוותר ולא להוכיח אותו. השאלה קודם, האם אני מוכיח אותו מתוך כעס ועצבים, או מתוך כוונה של אהבה. אבל בחרתי במצב הזה להתעסק בעצמי ולא בשני. בכל זאת עיקר השליטה שיש לי בחיי היא על עצמי, על התפישה שלי ועל התגובות שלי. זאת אומרת שהכל מתחיל קודם כל בי. אני, הוא גם זה שנשאר עם הכאב והעצבים שבפנים, וזה מה שדורש תיקון תחילה.
ואז נזכרתי במשפט שמתאר את כל זה בצורה הכי מדויקת שניתן לתאר. וזה משפט מתוך הקבלה שמובא מדיון בתלמוד :"כל הפוסל במומו פוסל". הכוונה שכאשר אדם פוסל את הזולת, הוא פוסל אותו על בסיס פגם שלמעשה קיים בו.
שאלתי את עצמי, כשמישהו מעצבן אותי הוא הרי מעורר בי עצבים שקיימים בתוכי, ואם אני אשליך עליו את כעסי, ואין זה משנה מה עשה, הרי שפספסתי את הנקודה.
ואז שאלתי את עצמי למה הדבר דומה?
ופתאום הופיעה השאלה ששאלתי על הנחש בחדר, אותה שאלה שכתבתי בראשית דף זה.
וכשניגשתי בערב לכתוב על כך מאמר, בכלל נוצר סיפור שלא ידעתי שהולך לצאת ממני, לא ידעתי על הדמויות שלו ולא על תוכנו, הוא פשוט נכתב, ובכל פעם נחשף בפניי עוד חלק בסיפורף עד אשר הושלם כל הסיפור.
לקח לי קצת יותר מ 3 שעות לסיים אותו. שעה שלמה מתוך הכתיבה הוקדשה למציאת השמות המתאימים לדמויות החשובות בו (למאמר על באור השמות לחצו כאן).
הסביבה כראי לפנימיות האדם
כל המציאות כולה מתרחשת בתוך האדם. למה הכוונה?
בשביל להבין את המשפט הזה בואו נגש לרגע אל המדע ונראה איך החושים שלנו עובדים. די לנו להתבונן רק באחד החושים כדי להבין את הכוונה. בחרתי להתמקד בחוש הראיה מכיוון שכ- 90% מהאינפורמציה שלנו מגיעה דרך מערכת הראיה.
איך חוש הראיה עובד?
תהליך הראייה הוא תהליך פסיבי שבו נכנסות קרני אור לתוך העין. הן נשברות ונקלטות ברשתית. הגירוי הופך ברשתית לדחפים חשמליים הנשלחים למוח דרך עצב הראייה ושם מתרחש הפענוח שלהם לתמונה. יוצא, שהמוח הוא בעצם איבר הראיה.
האם כל המידע שנקלט בעין מפוענח?
המוח מעבד 400 מיליארד פיסות מידע בשניה ואנחנו ערים רק ל 2000. מה שאומר שאנחנו תופסים את המציאות בצורה מצומצמת מאוד, זהו נתון כמעט אפסי ביחס למה שקיים באמת.
זאת אומרת שהמציאות שמתגלה לנו בחוץ, היא רק מה שהמוח שלנו מחליט שנראה.
ואיך המוח מחליט מה נראה?
על סמך תפיסת המציאות שלנו, מה שאנחנו שמים עליו את המיקוד בחיים זה מה שנראה כלפי חוץ. אם נשים את המיקוד הפנימי על כעס, ריכולים, סכסוכים וכו' זה מה שנראה כלפי חוץ. וגם להיפך, אם המיקוד הפנימי יהיה ממוקד בשמחה, אהבה, בריאות, שפע וכו', זה מה שהמוח שלנו יקרין לנו החוצה.
הכוונה היא, מה שנתמקד או מה שנרצה, יהיה המציאות שלנו. לכן כל אחד רואה את החיים אחרת, גם בחוש. בעצם, מה שאנחנו רואים זו יצירה שהמוח שלנו מייצר על סמך הרצון הפנימי שלנו.
תבינו כמה כוח יש לתקשורת ולעולם התרבות על יצירת המציאות של כל אחד ואחת מאיתנו ובכלל על המציאות כולה. האם התקשורת ממקדת אותנו בשלילי או בחיובי? (אבל עניין התקשורת והתרבות יקבל מאמר בנפרד ולכן לא נרחיב עליו במאמר הזה).
אנחנו יוצרים את המציאות במוחינו
המציאות היא פרשנות ספציפית שנובעת מ – מי אני, מה הצרכים שלי, מה החברה\התרבות לימדה אותי, ואיך אני רואה את העולם. אחד העקרונות בתורת הקוונטים מגלה שעצם העובדה שאנחנו צופים בחלקיק בדרך כלשהיא, משפיעה עליו ומשנה אותו. כך מסתבר שמבט העין מסוגל לקלוט, מצד אחד, את פני המציאות ומצד שני לשדר אליה ולשנותה. כך גם אנחנו תופסים את הזולת.
אפילו אופטית, אנחנו תופסים את המציאות שונה, כל אחד מאיתנו יראה ציפור בצורה שונה, על אף שכולנו נצביע על ציפור ונכריז פה אחד, שזו ציפור. זה קורה, כי לי יש חוויה מסוימת עם ציפור וכך גם לך, לדוגמא אם אני רואה ציפור כדבר מפחיד ואת רואה ציפור כדבר מתוק, שנינו נראה אותה אופטית אחרת.
נחזור לענינינו.
אחרי שהבנו איך אנחנו תופסים את המציאות, אפשר להבין, שאופיר הבת שלי, ראתה את עלמא באופן שעורר בה עצבים, כל מה שאופיר צריכה לעשות כדי לתקן את הראיה הזאת, כמובן לא להתעסק בעלמא, אלא, לתקן משהו בפנימיות שלה, ולאחר שתתקן את זה, הטריגר הזה כבר לא יחזור. שימו לב, אני מזכיר לנו שכרגע בחרתי להתמקד רק בהסתכלות עצמית, ואין זה אומר, שצריך בכל מצב רק להביט פנימה ולא להאיר לזולת.
איך זה קשור לסיפור שלנו ולכיבוי האור?
דורמיטא, בחר תחילה לכבות את האור במערה, כדי לא לראות את התיבה שתזכיר לו את האור שחבוי בתוכה, וירגיש תחושת החמצה על שלא בוחר להתמודד עם כל מה שמפריע לו לזכות באור הגדול שחבוי בה.
וכמו שדורמיטא עושה גם אנחנו עושים בחיינו כשדבר מסוים או אדם מעצבן אותנו, אנחנו בוחרים להתקרבן, או להשליך עליו את האחריות לעצבים שלנו. זה משול לכיבוי האור של דורמיטא.
כאשר אדם מעצבן אותנו, הוא כמו לוקח פנס ומאיר על נחש מסוכן שנמצא לידינו, ואנחנו במקום להודות לו על השליחות שביצע, בוחרים לכעוס עליו או להתעלם ממנו, ובכך בוחרים כמו דורמיטא לכבות את האור ולא לראות את הבעיה האמיתית ולהתמודד איתה.
האמת שהיא לא בעיה, אלא כשמתעלמים ממנה ולא נותנים לה מענה, היא הופכת לבעיה.
אפשר לאמר שזה אור גדול שרוצה להתגלות, רק שהוא נראה לנו כמו חושך גדול, מכיוון שזה לא ניתן לנו בקלות.
אפשר לדמות את זה לאדם שמביט על פניו בראי ומבחין בלכלוך על פניו, אך מנסה לנקות את הלכלוך בראי. האם הלכלוך יוסר?
ראינו שהמדע כבר הוכיח לנו שהמציאות מתרחשת בהתאם לתפיסתינו, ועד שלא נתקן את התפישה, הטריגרים או השליחים לא יפסיקו להופיע בחיינו ולהאיר לנו את אותם מקומות מקולקלים בנפשינו.
וכשאנחנו לא מבינים את זה ופועלים לתקן, זה רק יילך ויתעצם כדי לחייב אותנו להתמודד.
מה שמרבית האנשים עושים, זה להשקיט את כל הרעש הזה, על ידי הנאות ותענוגים בציפיה שיהיו משמעותיים יותר מהרעש שמפריע להם. או שמנסים לרפא את הנפש על ידי תזונה וכושר או חלילה, כדורים פסיכיאטרים ועוד.
סיכום
המציאות מתרחשת במוחינו.
כאשר אתם רואים פגם במישהו אחר, זכרו שזה פגם בכם שדורש תיקון. הזולת, הוא בסה"כ שליח עבורכם. אל תהיו קורבנות של המציאות, תודו לשלוחים על שהאירו בכם את הפגם, והתמקדו בפנימיות שבכם. הפגם הזה אוצר בתוכו אור גדול, שמחכה להתגלות.
אז, פעם הבאה שמישהו או משהו מפר את שלוותכם, תעשו לעצמכם טובה, ואל תכבו את האור כמו דורמיטא, תזכרו את מה שקראתם כאן. ותאפשרו לעצמכם גם לעשות טעויות,לכל אחד יש את הקצב שלו, אך היו מודעים.
בבאור הבא נבאר את משמעות העשיה של דורמיטא לאורך העלילה? ונברר איך זה קשור לחיים שלנו.
