מסעו של דורמיטא נְהִירוּ – ביאור חלק ג' – המערה

מומלץ לקרוא לרוחב, בשביל לשפר את חווית הקריאה. סמכו עליי גם אני עושה את זה. קריאה מהנה.
אבי משה
כותב הפוסט

אחרי שביארנו בחלק ב' את עניין ה"מדבר" (למעבר לחלק ב' לחצו כאן)
בחלק זה נסקור את משמעות המערה ומדוע היא חשוכה
מי שלא קרא עדיין את הסיפור שלי "מסעו של דורמיטא נְהִירוּ " אני ממליץ בחום לקרוא אותו לפני קריאת הביאור (למעבר לסיפור לחצו כאן)

הפרטים שנבאר בבאור המלא הם:

  • מקור השמות של דורמיטא ואביו, חורבא , שם משפחתם והמשמעות שלהם.
  • מדוע דורמיטא הלך דוקא במדבר
  • מה משמעות המערה ומדוע היא חשוכה
  • מדוע בחרתי שיהיה כתוב את המשפט "דע את עצמך" על גבי התיבה?
  • תוכן המגילה
  • מהו אותו הקול שדיבר ומדוע דוקא מתוך אור גדול? ומדוע האור התמעט לאחר שסיים הקול את דבריו?
  • מה משמעות ה"נחש" בסיפור?
  • מדוע היה חשוב לי לכתוב שדורמיטא כיבה את האור שדלק ליד התיבה?
  • מה משמעות העשיה של דורמיטא לאורך העלילה? ואיך זה קשור לחיים שלנו?
  • עניין ה"שינה" של דורמיטא שהוזכרה פעמיים
  • מדוע היה חשוב שהנחש יכיש אותו?
  • ומה הכוונה "למשול בנחש"? ולמה היה אסור להרוג את הנחש?
  • מדוע בחרתי דוקא את התמונה של הנבט לסיפור שלנו?
  • ולסיום אשתף אתכם בחווית הכתיבה ואיך בכלל נולד הרעיון של המשל?

מערה

מערה בפשטות היא חלל בתוך סלע שנפער בתהליך טבעי או כתוצר של מעשה ידי אדם או בעל חיים.

משמעות המערה להולך במדבר

מערה היא חלל קטן שתחילה נראת חשוכה ומפחידה לרוב האנשים. אבל כשהאדם מותש, כמו דורמיטא, בסיפור שלנו, הוא מוצא אותה כמקום מפלט בטוח, לחנות בו לזמן מסוים. כמובן שאפשר להכנס למערה גם מבחירה ובטוב ולא רק מתוך תשישות, הכל תלוי באדם.
כמו שאנחנו מבינים בביאור, כל המושגים מסמלים לנו מקומות בתוך נפש האדם.

המערה שבנפש
חלל בנפש שנראה חשוך ומפחיד להכנס אליו. וכשהאדם נכנס אליו, נפתח לו עולם שלם של התפתחות, בו הוא פוגש את כל הפחדים שלו. וכמו שאמרנו קודם המערה משמשת כמקום חניה זמנית, אז האדם חונה בה יחד עם כל הפחדים שלו. בחלל הזה, מלית ברירה הוא נאלץ להתמודד איתם. מתוך ההתמודדות הזאת האדם מחכים ומתפתח. רוב האשים בוחרים להסתלק משם מהר, מכיוון שהחלל הזה מרגיש לאדם לפעמים כמו דכאון. משום הקונוטציה שיש לנו על דכאון, מתוך מה שהחברה הרגילה אותנו להתיחס אליו, התחושה שנוצרה בעקבות זה היא לא נעימה והפרשנות שיש לנו על המצב הזה היא שלילית, אז אנחנו מעדיפים לברוח מהמערה. אבל, בכל זאת נשארנו עם כמה תובנות והבנות על החיים מתוך הדכאון או המערה ששהינו בה. ואז כמו גנב של ידע, האדם משתמש בידיעותיו לצורכי עצמו ולא לטובת החברה, ויחד עם ההבנות האלו מתנהל בחיים. הוא מקבע את תפיסתו הקודמת, אבל עם שכנועים שנשמעים הרבה יותר חכמים , שמתקבלים בדעתו באהדה, וכך הוא שומר בקנאות על תפיסתו בבטחון גדול יותר. די כמו פילוסוף שמדבר גבוהה גבוהה, הכוונה שמדבר ברומו של עולם, ומציג תפיסה מאוד עוצמתית, אבל כשמתבוננים עליו, ניתן להבחין שבינו לבין התפיסה שהוא מציג יש פער ואין אחידות.
הוא לא באמת משמש דוגמא, אלא רק עסוק בלדבר "על", ולא לעשות "את"…
וכל זה קורה כי הוא חווה טעימה אמיתית מיופים של החיים ומטובו של הדכאון החיובי שחווה. מהפחד לחזור לשם, ומהכלים המועטים שיש לו להתמודד במערה, מפאת התפיסה שלו, נוצר לו חשש מלהתמודד עם כל המפגש שיש לו עם הנפש במקום הזה.
העניין הוא שברגע שהאדם נכנס למערה כזאת, אולי הוא יכול לצאת ממנה, אבל היא לא תצא ממנו. היא לעולם לא תניח לו עד שיחזור אליה ויתמודד עם כל מה שבתוכה.

וכמו שהזכרתי קודם, המערה היא חלל בתוך סלע. סלע הוא מוצק וקשיח, הוא דחוס, שלכאורה, אין אפשרות להכנס אליו, אבל אפשר לבקוע בו חלל אשר יכניס אותנו לעולם שתמיד היה קיים, אך לא היה נראה לעין. הבקע בסלע יכול להתרחש בצורה טבעית או שהאדם יקדים את הטבע ויפער בעצמו את הסלע ויגלה את המערה. ככה או ככה המערה שבנפש תיווצר והאדם ייאלץ להכנס אליה. אפשר שבדרך הטבע ובדרך ייסורים, על ידי מאורעות החיים, האדם יובל אל פתחה של המערה, ואפשר שבדרך הטוב, האדם יקדים את כל נסיבות חייו בכדי לגלות את המערה, ובשביל להקדים את נסיבות חיינו, נדרשת בינה, התבוננות בבריאה ובחיינו, והתעלות על האינסטיקט הבהמי שקיים בנו של תרבות ה"בא לי", הכוונה להתגברות על היצרים שבנו, שרק דרכם נוכל להתעלות מעל הייסורים.

מה מרמזת המילה "מערה"?

אם נתבונן באותיות המילה "מערה" נגלה שהיא מורכבת מהאות "מ" שהערך המספרי שלה – 40(בינה), ומאותיות "ער", והאות האחרונה היא "ה' "
שבעזרת הבינה נתעורר למציאות האמיתית שלנו, למהות שלנו שזה הבורא. ולפי המקובלים וחז"ל כל אחד מאיתנו הוא חלק אלוקי ממעל, הכוונה שכל אחד מאיתנו הוא צמצום של הבורא, וכל פרט שיש בנו יש בבורא. המקובלים המשילו את זה לאבן הנחצבת מהר, ואין הבדל בין האבן לבין ההר, אלא שההר הוא "כל" והאבן היא "חלק".
במילים פשוטות יותר, דמיינו לכם שאתם על פסגת הר, ויש לכם גרזן ביד, ובעזרתו אתם חוצבים אבן מן ההר. אם נחקור במעבדה, ממה מורכבת האבן ומה התכונות שלה, נגלה שאין שום הבדל בינה לבין ההר, רק שההבדל היחיד הוא שהאבן היא חלק מההר שהוא הכל.
דוגמא נוספת היא טיפה מהים הגדול, שאין הבדל בין הטיפה לבין הים, אלא, שהטיפה היא "חלק" והים הוא "כל", וכך גם אנחנו אל מול בורא המציאות, הבורא הוא "כל" והאדם הוא "חלק", וזו המהות האמיתית שלנו.

אז המערה היא טוב או רע?
המערה היא מערה, זה מה שהיא, אם היא טוב או רע זה כבר תלוי בפרשנות שניתן לה. המערה היא אמת, היא לא מבטיחה לנו טוב, ולא רע. אבל היא היא החיים עצמם. היא המקום שבו שוכנת הסיבה שלשמה הגענו לעולם הזה, כדי לתקן, להתפתח. וכל מה שדורש תיקון לא יניח לנו בחיים, אבל אם כן נתמודד איתו, אנחנו נתפתח. באנו לעולם הזה להשתלמות, וההתשתלמות נמצאת במערה הזאת.
אפשר להסתיר אותה עם תענוגות והנאות, אבל היא תמיד תהיה שם.
כל עוד שלא נחזור אליה, אנחנו נצטרך להגביר את התענוגות, השאלה כמה חזק נוכל להגביר את התענוגות, כי הם באים לידי מיצוי מהר מאוד, והם דורשים שנגביר אותם תמיד, אחרת נחיה חיים מונוטוניים, חסרי תכלית ועניין. ומשום זה אנחנו נוטים תמיד לחפש אחר התענוג הבא. בדיוק כמו נרקומן שצורך את הסם, נרגע, לאחר מכן מחפש שוב את הסם, וכשהוא מתרגל למינון, הוא מרגיש שצריך להגדיל אותו. אבל, מה קורה שלוקחים לו את הסם? את התשובה הזאת כבר כולנו יודעים.

מדוע המערה חשוכה?
המערה חשוכה לעיניו של האדם. כל שינוי, כל דבר חדש בהתחלה נראה לנו כחשוך, כמפחיד, אבל כשנכנסים פנימה ומתחילים לנוע יחד עם הפחדים האלו, ולמרות הפחדים וקולות הרקע אנו ממשיכים אל עבר היעד, אנחנו מגלים שרק שם האור שנדליק יהיה משמעותי עבורינו ועבור העולם בכלל, וכל הפחדים ייעלמו כלא היו, ויהיו לנו כזכרון ישן, ממש כמו דמיון.

בואו ננפץ מיתוס על דכאון

אז אחרי שרשמנו הרבה על דכאון, ומכיוון שהאתר הזה בחלקו מיועד לשבור לנו תבניות ולנפץ מיתוסים, בואו נבין מהו "דכאון". ובואו נהפוך את המושג הזה לקצת יותר נחשק. מי יודע, אולי בסופו של ההסבר, יתחשק גם לכם להיות בדכאון, או אם אתם כבר בדכאון, יתחשק לכם להפוך אותו לידיד אמת.

במקורות היהודים המילה דכאון מוזכרת בפסוק בתהילים :"תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם".
תהלים פרק צ פסוק ג.
וכמו לכל פסוק ולכל משפט יש המון פירושים, אני אתן את הפרשנות שלי לפסוק.

דכא זה מקום ריק מתפיסה, מדיעות, מרצונות. זה מקום שאין בו דבר, ורק מקום כזה יכול להתמלא מחדש. "שובו בני אדם" הכוונה תחזרו להיות המהות שלכם, והמהות של כל אחד מאיתנו זה להיות אדם. כמו שזוהר אומר בשיר להיות אדם :"… ורק חולם להיות אדם..".
תחשבו על זה, יש לאדם דעות לכל נושא, אפילו נושא שהוא לא מכיר , יש לו דעות עליו. גם כשאנחנו מקשיבים למישהו, האם אנחנו מקשיבים באמת , או מקשיבים מתוך הדעות והתפיסה שלנו ומתוך זה אנחנו מגיבים? איך אפשר ללמוד דבר חדש באמת, אם אנחנו לומדים כשהשכל שלנו מלא? לאן הידיעות האלו הולכות? הן הולכות לשימוש העצמי שלנו בתוכן שאנחנו שומעים, כמו אותו פילוסוף שהזכרנו קודם בפוסט. אז "תשובו בני אדם" הכוונה להזכיר לנו שאנחנו אדם, והאדם אותה יישות שנמצאת לפני כל המחשבות והדעות שלנו, לפני תפיסת המציאות שלנו, שם נמצא האדם, נטול כל זה. ריק מכל תפיסה ודעה, כאשר אנחנו חוזרים להיות אדם, זה המקום שמאפשר לנו מילוי והתחדשות בלתי פוסקת. כמו כוס – האם ניתן למלא כוס כשהיא כבר מלאה?כמובן שלא, אלא אם נרוקן אותה קודם נוכל נוכל למלא אותה שוב. אבל אפשר גם למלא אותה מבלי לרוקן אותה, ניתן להניח תחתיה כוס ולהמשיך לשפוך מתוך הכוס העליונה אל התחתונה מים , ואז יוצא שהיא כל הזמן מתרוקנת ומתמלאת מבלי להתרוקן. שתי הדוגמאות האלו זהות במהותן, אך שונות בחוויה.
מה הכוונה?
אתה יכול להגיע למצב של דכאון ומשם להתמלא , אבל אתה יכול גם את המילוי שבך להעביר לאחרים ובכל להמשיך תנועה אינסופית של התרוקנות והתמלאות מבלי שתרגיש ריק לרגע.

ובכל זאת דכאוןן מרגיש לנו רע

נכון, משום שאין לנו את ההבנה מה זה דכאון ואיך משתמשים בו נכון.
במשך השנים התרגלנו לראות דכאון כחוסר שביעות רצון מהחיים, וזה נכון, הוא באמת מקום של חוסר. חוסר מימוש, חוסר עשיה, או אולי תמרור שמורה לנו לשנות כיוון.
אם נקח כדורים בציפיה שזה יפתור את המצב, אולי הסמפטום יעבור לעת עתה, אבל האם זה אומר שהבנו? כנראה שנצטרך להגדיל מינון כמו הדוגמא של אותו נרקומן שדיברנו עליו קודם. ברגע שהדכאון פגש אותנו, לא נוכל להשתחרר ממנו אלא אם כן נהפוך אותו לידיד, למצפן. ויש לי חדשות בשבילכם.

כולנו בדכאון!

אם לא הינו בדכאון לא היה לנו רצון למילוי. לא היו לנו שאיפות, הינו נשארים במצב סטטי מבלי לזוז. זה שהאדם כבר לא מוצא עניין בחיים או במה למלא את החיים זה לא דכאון, זה אומר שהאדם מודע. ולכן יש אנשים שמעדיפים לא להיות מודעים. כשהאדם מודע הוא פשוט מודע לנוכחות של הדכאון, וכשלחברה שלנו אין מה להציע והתפיסה החברתית על מצב זה היא שלילית, האדם מרגיש סבל.
המודעות רק באה ואומרת לאדם "הלו, אתה לא מחפש את התשובות במקום הנכון, אז איך אתה מצפה להרגיש אחרת?"
מכירים את המשפט הידוע של אלברט איינשטיין "אי שפיות זה לעשות שוב ושוב את אותו הדבר ולצפות לתוצאות שונות"
אז בואו נשנה מיקוד – אנחנו לא רוצים לצאת מהדכאון! אנחנו צריכים לברך על זה שגילינו אותו, הוא תמיד היה ותמיד יהיה, זה המצב הראשון שהגענו איתו לעולם בתור תינוקות, אחרת לא יכלנו ללכת, לא הינו יכולים להתפתח. ברגע שהפננו לילדות עורף, הפסקנו להתפתח באמת, והדחקנו את הדכאון, והתוצאה חברה חולה. חולי יש מסביבנו בלי סוף, וזאת הסיבה העיקרית לחולי, לא התזונה שכמובן משפיעה, ולא הקרינה או הטלפונים או יד המקרה וכו. הפניית עורף לדכאון, הפניית עורף למהות שלנו. איך לא נסבול אם דיכינו את הסקרנות והיצירתיות שלנו, את האהבה לגלות דברים חדשים באמת, כמו ילד תמים שמגלה דבר חדש.
והסבל הוא גם חבר, חבר אמת, לא סתם. הוא אומר לנו שאנחנו לא בכיוון הנכון, שצריך לחשב מסלול מחדש ולחפש במקום אחר.

בדיוק כמו שאלוהים אמר לאברהם אבינו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"
"ארץ" בקבלה זה רצון.
במילים אחרות, אלוהים אמר לאברהם : עזוב את הרצונות שלך, צא מכל ההרגלים שהורגלת אליהם מהילדות שלך עד היום ולך לארץ (רצון) אשר אראך. לך למקום שאתה לא מכיר, תפתח רצון אחר, הרגלים אחרים. דווקא מתוך החוסר וודאות תגיע למחוז חפצך. ותחזור להיות אדם.

דבר דומה אלוהים אמר למשה רבנו: "….של נעליך מעל רגליך – כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא'". הכוונה תיפתח את כל המנעולים (נעליך) ששמת על ההרגלים (רגליך) שלך, תשתחרר מהם. כי המקום שאתה עומד עליו אדמת קודש הוא – כי אתה נמצא במקום טוב אתה רק לא מבחין בזה.
תשתחרר מכל התפיסות והדעות שלך ותראה שאתה במקום טוב, במקום קדוש, מקום טהור, עליון.

לסיכום
המערה היא חלל ריק שנראה לנו חשוך, וכמו בסיפור שלנו, יש בו אור שנראה לנו דקיק, אבל הוא הפתח לאור גדול שאין לו ערך במספר, שהוא אור אינסוף.
בשביל לקבל את האור הזה , נצטרך לעבור דרך הפחדים שלנו, נצטרך להתרוקן מכל התפיסות והדעות שלנו, להתמודד עם הקשיים, ומלכתחילה להבין שזה המקום הכי טוב בשבילנו ובו נמצאת ההתפתחות שלנו וכל מה שבאמת רצינו להשיג. ורק כאשר נסכים לעבור בזה נוכל למלא כוסות של אחרים, בדיוק כמו הכוס מהדוגמא שקראנו קודם.
דכאון הוא לא דבר רע, הפרשנות שלנו אליו היא ה"רע" , דכאון הוא המצב התמידי שקיים ובעזרתו יש לנו את הרצון להתפתח. חוסר מילוי שלו, או הפניית עורף למהות שלנו, היא שיוצרת את הסבל, שפעם, לפני קריאת באור זה הגדרנו כ"דכאון". אבל גם הסבל הזה הוא ידיד שרק אומר לנו, לחשב מסלול מחדש. ואם אנחנו לא מוצאים מילוי במקומות שאנחנו מחפשים, הגיע הזמן לבחון מקומות אחרים, אבל חשוב שהאמת תנחה אותנו ולא השכל.
מקווה שעשיתי לכם חשק לחזור ולהיות בדכאון או להיות אדם, שתחושת החיות והרצון להתמלא ולמלא אחרים גם היא התדבקה בכם.

בחלק ד' של הבאור נדבר על המשפט "דע את עצמך", שהיה מוטבע על התיבה.

 אם מצאת ערך בפוסט הזה, או שלדעתך יש מי שימצא ערך, אשמח לשיתוף הפוסט עם עוד אנשים. זה יעזור לי, וכמובן יעזור לעוד אנשים,  אנחנו רוצים שהחוויה תהיה מתמשכת גם בסיום קריאתך.

אהבתם? שתפו

Facebook
Share on Twitter
Share on Linkdin
Share on Pinterest
אבי משה

אבי משה

השאירו תגובה

מאמרים נוספים:

כתוב את הכותרת כאן