אחרי שקראתם את המשל "מסעו של דורמיטא…" הגיע הזמן לבאר אותו מכיוון שהוא מלא בסודות שחבויים להם בתוך הטקסט, שבו כמעט כל מילה נבחרה בקפידה ולה משמעות סמויה.
הבאור עצמו יחולק למספר חלקים. כל חלק יהיה בפוסט נפרד מפאת אורכו.
הפרטים שנבאר בבאור המלא הם:
- מקור השמות של דורמיטא ואביו, חורבא , שם משפחתם והמשמעות שלהם.
- מדוע דורמיטא הלך דוקא במדבר
- מה משמעות המערה ומדוע היא חשוכה
- מדוע בחרתי שיהיה כתוב את המשפט "דע את עצמך" על גבי התיבה?
- תוכן המגילה
- מהו אותו הקול שדיבר ומדוע דוקא מתוך אור גדול? ומדוע האור התמעט לאחר שסיים הקול את דבריו?
- מה משמעות ה"נחש" בסיפור?
- מדוע היה חשוב לי לכתוב שדורמיטא כיבה את האור שדלק ליד התיבה?
- מה משמעות העשיה של דורמיטא לאורך העלילה? ואיך זה קשור לחיים שלנו?
- עניין ה"שינה" של דורמיטא שהוזכרה פעמיים
- מדוע היה חשוב שהנחש יכיש אותו?
- ומה הכוונה "למשול בנחש"? ולמה היה אסור להרוג את הנחש?
- מדוע בחרתי דוקא את התמונה של הנבט לסיפור שלנו?
- ולסיום אשתף אתכם בחווית הכתיבה ואיך בכלל נולד הרעיון של המשל?
שנתחיל?
ראשית אפתח ואומר שאף על פי שאני כתבתי את הסיפור יש עוד סודות בתוכו שגם ממני נסתרים, עם הזמן הם ייפתחו עוד ועוד וכמובן שאשתף אתכם בהם. דבר נוסף לכל אחד עולם משלו והבנות משלו, ואני בטוח שגם לכם יש המון סודות שהתגלו לכם בסיפור, אשמח שתשתפו אותי בתגובות למטה.יצאנו לדרך!
בפוסט הזה נתמקד בשמות של דורמיטא, חורבה ובשם משפחתם, נהירו.
מקור השמות:
"דורמיטא"
זו תבנית שכל האורות שלה מסתלקים ממנה והיא נשארת למטה עם קצת חיות, והיא בעצם נבחנת כמו שינה.
למה הכוונה?
תבנית היא תפיסה מחשבתית שהתקבעה במוחו של האדם עד שהאדם מרגיש שהוא זו התבנית.
ניתן דוגמא:
כשאדם נוטה להתעצבן, הוא מגדיר את עצמו כאדם עצבני. והסביבה תופסת אותו ככזה. כמה פעמים אנחנו שומעים "פלוני הוא אדם עצבני, אל תתעסק איתו" אבל פלוני הוא אדם שנוטה להתעצבן, הוא לא אדם עצבני. כשאנחנו מכריזים על אדם מסוים שהוא עצבני, אנחנו תופסים אותו בתבנית שקשה לו להשתחרר ממנה , אנחנו מתייגים אותו ככזה, עד שהוא והתבנית הפכו להיות אחד. אבל.. האם הם באמת אחד?
יש את האדם ויש את התכונה. האם האדם הוא התכונה עצמה? או שהוא אדם שמשתמש בתכונה? אנחנו מכירים את זה בחברה שלנו את השיפוטיות והתיוגים שאנחנו חוטאים בהם. אנחנו שוכחים שמאחורי התיוגים עומד אדם כמוני כמוך, ואנחנו נוטים לעשות את זה גם לעצמינו , לתייג את עצמינו בכל מיני הגדרות, ואנחנו שוכחים שההגדרות הם לא מי שאנחנו. וכשלבשנו את הזהות של אותה תבנית, שכחנו מי אנחנו באמת. וכך אנחנו מתקשרים עם הסביבה , עם מסיכות. לכן קשה לו לאדם להשתנות.
עולם הפסיכיטאריה והפסיכולוגיה עשיר בתיוגים. לכל אדם יש הגדרה במילון המונחים של מחלות הנפש, וכך הוא "מקל" על חייו, כשהוא אומר לעצמו, לדוגמא : "יש לי הפרעות קשב, אז בגלל זה קשה לי להקשיב", ואותו אדם מצפה שיבינו אותו, והוא עצמו גם מוותר על היכולת שלו להקשיב. וכשלא מבינים אותו, הוא נכנס למגננה , כי מערערים לו את התפיסה, וכל מה שמערער את התפיסה שלו, ייתפס אצלו כאיום, מפחד לאבד את תפיסת המציאות שלו.
וכך אנחנו בוחרים לחיות את חיינו כאשר אנחנו מנרמלים את עצמינו בהתאם לנורמה החברתית כדי להתפס כאדם שפוי, ברגע שהאדם לא מנורמל לסביבה, ישר יתפרש כלוקה בנפשו, מופנם, או לחילופין גאון ויחיד במינו.
לתבנית הזאת יש קצת חיות כדי לאפשר לאדם קיום בעולם הזה. אבל האמת שזה נחשב כשינה. כשהאדם לא חי את מהותו ואת מי שהוא באמת, הוא רדום, מכבה את עצמו וחי חיים שהם לא שלו.
חֻרְבָּה – אביו של דורמיטא
בקבלה "חֻרְבָּה" פרשו – מקום הקליפות של העולם הזה (וגם מדבריות).
קליפות – הרצון המנוגד לאור העליון, שהוא רק להשפיע, היינו רק רצון לקבל. ולפיכך נפרדות מהחיים ונקראות "מתים.
מה הכוונה?
קליפה מייצגת רצון לטעום טעמים שלא טבעיים לאדם, כמו למשל סיגריות, אוכל שהוא לא מזין, העדפת דברים שמנוגדים להגיון הבריא שלו. או בפן המנטלי והנפשי: אכילה רגשית, שיפוטיות עצמית וסביבתית, ועוד רצונות שמשאירים אותו תמיד באותה תבנית של חוסר התפתחות. ולכן זה נקרא "מוות" זהו בעצם מוות רוחני. הרצון בתענוג זמין וקל. וזהו בעצם ה"רצון לקבל" שמחשב בכל רגע מקסימום תענוג ומינימום מאמץ. לא תבוא שום פעולה בלי חישוב כזה, בין במודע או שלא במודע.
לכן היה חשוב שדווקא האבא ייקרא "חֻרְבָּה" כי תולדה (הבן שנולד) של הקליפות היא "שינה" או "דורמיטא" כמו בסיפור שלנו.
נְהִירוּ
פרושו – אור
דורמיטא תחילה באמת היה במצב של שינה כמו שביארנו קודם, אבל בסוף הסיפור הוא התעורר, הבין את המסר ושינה את חייו, והחושך נהפך לו לאור.
לכן היה חשוב שבשמו יהיה גם את המצב המנוגד לו, משום השינוי.
כל כך חשוב שנשתחרר מתבניות שהדבקנו לעצמינו במהלך החיים ושנבין שאנחנו אלו לא התבניות האלו. אלא הם התקבעו מאז שאנחנו ילדים, דרך החברה, סרטים, החינוך שקיבלנו, פרסומות וכו'. תחשבו על זה, האם יש לכם טעם לבוש אישי שלכם? איזה מקצוע למדת או בחרת לעסוק בו? אם כל עיסוק וכל לבוש וכל התנהגות היתה נתפסת כנורמלית בעיני החברה ומתוגמלת באופן שווה , האם היית ממשיך באותו מסלול חיים? יש מצב שהיית בוחר להתעסק בתחום האמנות אם זה היה מקצוע מכובד ומתגמל כספית? או אולי מקצוע אחר?
התחשק לכם פעם לשיר בקול בעודכם הולכים ברחוב הסואן? עשיתם את זה? או אולי לאמר דעה מנוגדת לכל הדעות של האחרים, שונה ואולי גם נשמעת למשוגעת? אולי אפילו לא העזתם לחשוב דעה כזאת, וגם אם כן, יכול להיות שהזדעזעתם ושיניתם מחשבה.
אז בואו נחשוב שוב, האם אתם בטוחים שאתם אלו שעושים את הבחירות בחיים שלכם? או שאתם בחרתם מתוך מגוון אפשרויות מצומצם שהחברה שלנו תחמה וייחסה לנורמלי. עם השנים החברה משנה את מגוון האפשרויות האלו, ואנחנו משנים את חיינו בהתאם, שימו לב איך התלבשתם בשנות ה 90, ואיך בשנות ה 00 ואיך היום?
זאת הכוונה שאנחנו חיים חיים שהם לא שלנו ואנחנו רק משחקים דמות, כמו המונח "דורמיטא" שכל האורות שלה מסתלקים ממנה ונשאר בה קצת חיות בשביל להתקיים ונבחנת כשינה.
אז האם אתם מכירים את עצמכם באמת? וזה מה שנקרא שינה או אפילו מוות רוחני. שאנחנו מתרחקים מהמהות שלנו, בדיוק כמו המונח "חורבה" שהוא מקום הקליפות שמנוגדות לאור העליון, למהות האמיתית שלנו.
משמשע גם לפרש לנו את המילהה "דורמיטא" רק מעצם ההגהה שלה. אם נאמר אותה, זה נשמע כמו "דור מיתה". "דור" זה שם כולל לבני אדם שחיים בפרק זמן אחד. ולגבי "מיתה" אנחנו מבינים כבר מהכתוב מה זו מיתה. לכן אין צורך להרחיב על זה יותר.
טיפ ממני
קחו לכם תרגיל מחשבתי שיעזור לכם להפריד ביניכם לבין התבניות
תתחילו להתבונן מהצד על עצמכם, במיוחד שאתם מעורבים רגשית בתוך סיטואציה
בין אם זה ויכוח, חרדה בחברה שאתם פוחדים להתבטא, חוסר סבלנות וכו'
שימו לב לתגובה שלכם ולרגש שמתעורר, ובלי קשר לאיך שתגיבו, תאמרו לעצמכם במקביל או גם בדיעבד אם לא הבחנתם , "זה לא אני, אני זה לא העצבים האלו, אני זה לא החרדה הזאת, אני אמנם מרגיש את זה, אבל אני בכלל משוחרר מהדבר הזה, אחרת לא היתי יכול להיות מודע לתחושות האלו". אתם תראו כבר שההלכאה העצמית לאחר התגובה מתגמדת משמעותית, הסערת רגשות מתמעטת, עם הזמן אתם תפסיקו להשליך אחריות למצבכם על אחרים, ותפסיקו לתרץ תירוצים לעצמכם לכל דבר בחיים. בעקבות זה תתחילו יותר לקחת אחריות ולהיות מודעים, תבניות מחשבתיות יתנפצו ,ומכאן שינוי מהותי הוא בלתי נמנע.
לסיכום
כל כך חשוב והכרחי לנו להשתחרר לחופשי ולהיזכר במי שאנחנו באמת, כדי לחיות חיי שפע אמיתיים, מלאי מטרה ובכדי לממש את הפוטנציאל והייחודית שאיתם הגענו לעולם ואותם אנחנו צריכים ורוצים לפתח. כל עוד שלא נעשה את זה, נחיה חיים שהם חסרי משמעות, ותמיד יהיה חסר משהו בחיינו, שאותו נרצה למלא, ונבחר למלא בתענוגות רגעיים, שחולפים לאחר קבלת התענוג. ואז? נחפש את התענוג הבא שגם הוא יחלוף. בדיוק כמו המסע של דורמיטא בסיפור שלנו.
בחלק הבא נבאר מדוע דורמיטא הלך דווקא במדבר. ומה מייצג ה"מדבר" בחיינו.
למעבר לחלק הבא לחצו כאן
אם מצאת ערך בפוסט הזה, או שלדעתך יש מי שימצא ערך, אשמח לשיתוף הפוסט עם עוד אנשים. זה יעזור לי, וכמובן יעזור לעוד אנשים, אנחנו רוצים שהחוויה תהיה מתמשכת גם בסיום קריאתך.
